הריכוז שלי במבחן השרדות

אם ערוץ 10 לא ייסגר פתאום (ואני מאמין שהוא לא ייסגר בסופו של דבר – כי כל הצדדים פה בעמדה של “תחזיקו אותי” בשביל ללחוץ על האחרים. גם אם כן ייסגר, זה לא יקרה כל כך מהר), בשבת תחל העונה השלישית של הישרדות הישראלית באיי הפיליפינים.

אתם ודאי לא תצפו בה כי תשתו בירה עם ליכטש בתחתית. אני לא אצפה בו כי אם לא אהיה בתחתית, אשלים עבודה על הרצאה שאני ועידוק כותבים כבר כמה חודשים ואמורה להיות מוכנה ממש בשבוע-שבועיים הקרובים. בהיותי בלוגר ושדר פודקאסט הוזמנתי לאירוע לבלוגרים בו הוקרן חלק מהפרק הראשון.

מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.

המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.

האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.

ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.

הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.

עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.

עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.

קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.

יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.

ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.

יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.

נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.

גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.

האסתטיקה המשונה של הכיעור – ביקורת טלוויזיה

בניגוד לבריחה מהמציאות שמאפיינת את הטלוויזיה שלנו, “שובר שורות” מציגה אלימות, מחלות, סמים ועוני ללא מסננת, אבל בצילום מוקפד ומושקע. אני מכור (לסדרה, לא לסמים)

הביקורת המלאה שלי  ב-ynet.

לנו נדבק לכסא

צריך להגיד את זה – ג’יי לנו כבר לא מצחיק. אפשר לראות, למשל, במונולוג שלו בדיוק מתי מסתיימת בדיחה והקהל צריך לצחוק: הוא חוזר על הפאנץ’ ליין בטון איטי יותר, שם את הידיים בתוך הכיסים, מתסכל לכיוון של סולן הלהקה קווין יובנקס ומחכה שזו תנגן איזה אקורד.

אבל אני לא מנהל את NBC עדיין, אז אני לא קובע. הם קובעים, ובמקום סוף סוף לזרוק אותו כשקונאן אובריאן יחליף אותו – בניו יורק טיימס מדווח שמעבירים אותו לשעה 10 בלילה, חמישה ימים בשבוע (עניין לא פשוט בכלל). שעת השידור הזו כרגע מאכלסת סדרות של NBC כמו אי אר, חוק וסדר וכדומה שידחקו ויצטופפו בפריים טיים.

בהוליווד, אמר פעם הבמאי קווין סמית’, נכשלים כלפי מעלה. האמת היא שב-NBC פשוט חושבים שמדובר בתרנוגלת שמטילה ביצי זהב, שאחר כך מותכות לכדי אוסף מכוניות מטופש ומיותר, ומפחדים שהוא יברח לרשת אחרת, כמו שלטרמן ערק לאחר שהפסיד את משבצת הלילה ללנו.

במקרה של לנו ההדבקות לכסא גם קצת מדאיגה. הוא יישאר באותו אולפן ממנו הוא משדר את הטונייט שואו, וקונאן יצטרך למצוא לעצמו אולפן אחר.

התרנגלות גם לא צריכה להיות יצרתית. בטיימס מדווח גם שלנו פחות או יותר ישאיר את הפורמט של התוכנית דומה, והנודניק הזה ישמור על הפינות “Jay Walking” – בה הוא מגלה שברחוב יש אנשים טיפשים שלא יודעים מה הבירה של מקסיקו – שזה אמנם מחדל, אבל בטלוויזיה זה אפילו פחות מצחיק ממה שזה נשמע.

הפינה השניה שהוא מתעקש להשאיר היא ה-Headlines – דברים מצחיקים ששלחו לו מהעיתון, כותרות תמונות ומה לא.שזה מצחיק לפעמים, אבל רק אם משתיקים את הקול, כי הוא מתעקש להסביר כל בדיחה ובדיחה טוב טוב, אם הצופים לא יודעים קרוא וכתוב.

אבל מילא שני אלה, הדבר השלישי והכי מעצבן שהולך להישאר בתוכנית, כך מתברר, זה המנחה ג’יי לנו.